קצת עלינו, שחקני הנבחרת –
אין לנו (השחקנים) את הכלים (עדיין) להתמודד מול מעצמות הוקי כמו ארה"ב, דרא"פ, הולנד, אוסטריה ועוד. אנחנו לא מתאמנים כמוהם, אין לנו עדיין מתקנים כמו שיש להם, ובעיקר – אין לנו את המסורת של השתתפות קבועה באליפויות וטורנירים בינלאומיים.
אבל יש לנו הרבה יותר. יש לנו הון אנושי מדהים באיכותו, שמוביל מאות שחקנים מכל שכבות הגיל, והיתרון שלנו על פני כל הקבוצות מדרג ב' אותם פגשנו באליפות, זה שבעוד 5 שנים, אם באמת נכין תכנית עבודה כללית – ונעמוד בה – נוכל אז להגיע עם ראש מורם, להתמודד על 4 מקומות ראשונים, ולנצח משחקים שפעם לא דמיינו בכלל שנוכל.
אז מה בעצם השגנו??
מלבד השתתפות מכובדת ומשחקים טובים וטובים פחות, השגנו את החיבור אותו היינו צריכים כמו אוויר לנשימה. החיבור בין שחקנים שהם גם מדריכים, החיבור בין צוות הדרכה בדרום לצפון, החיבור והשיחה בגובה העיניים בין כולם, והמחשבה והתכנון לעתיד. השגנו גם את הדבר החשוב מכל – את הרצון להיות שם, בעוד מספר שנים. השגנו גם את ההבנה החשובה שהענף הזה בנוי מאנשים ולמען אנשים וספגנו את מהותה של התהילה וכמה היא חשובה לא פחות הן לשחקנים והן למדינה כמתחרה.
נבחרת ישראל מסכמת אליפות עולם שנייה תוך שנתיים ובדרך לשלישית ממש בחודשים אלו. זה הישג אדיר, חשוב לשמור על המשכיות, על הופעה בכל אליפות, בכל מקום בעולם. אנחנו כבר לא זרים. מכירים ומכבדים אותנו. בשלב מסוים, לאחר הפסד מאוד עצוב מול נבחרת אוסטרליה באליפות העולם 2010, כבר במשחק הפתיחה, ישבנו כולנו חפויי ראש בחדר ההלבשה והרגשנו כאילו מישהו שם לנו משקולת 100 ק"ג על הלב.
כל מי שאי פעם היה ספורטאי, וגם כאלו שרק ליוו אותם, יכולים לדמיין את ההרגשה. הרגשת כישלון נוראית, וחלום שמתנפץ לך בפרצוף.
אבל לנו יש דבר שאנו מאחלים לכל הקבוצות – יש לנו אחד את השני.
הנבחרת שלנו מורכבת משחקנים, אנשים מדהימים אחד אחד, והמשבר נגמר ברגע ששרנו את ההמנון לקראת המשחק הבא.
האכזבה –
בסופו של דבר לא השגנו את המטרה באליפות העולם האחרונה שנערכה באוסטריה 2010 – להגיע מקום אחד טוב יותר מהפעם הקודמת 2008. פיניו תקווה להישג השחקנים ב-2012… כל שחקן באופן אישי יודע מה הוא עשה טוב, ומה פחות טוב. אין לנו ספק שהפעם הבאה צריכה להיות עם יותר שחקנים צעירים, מוכשרים, שיקבלו את הבמה יחד עם הגרעין הוותיק שילווה אותם. גם עניין המאמן שהוא גם שחקן לא ממש עבד, וכנראה שזה ירד מהפרק בפעם הבאה. רדן המאמן עשה את המקסימום, ואף מעבר, וניסה להיות הכי טוב על המגרש, והכי טוב על הקווים. לצערנו זה לא ממש עבד…
הלקחים –
קודם כל פרופורציה… כפי שנאמר, אנחנו עדיין לא שם. אבל בהחלט בדרך, ובגדול!!
בסופו של דבר, מחנה האימונים ב2010 עזר לנו מאוד להיכנס "לקצב" אליו היינו חייבים להתרגל רגע לפני הדבר האמיתי. כמו כן, הגיבוש, הביחד, התנאים – זה היה טוב.
אנחנו, שחקני הנבחרת הבוגרת, מאושרים על ההזדמנות שנפלה בחלקנו לייצג – ובכבוד רב – את מדינת ישראל, ענף ההוקי, המשפחות שלנו, המאמנים שלנו, השחקנים שלנו – את כולם – וניסינו לעשות את זה הכי טוב שאנחנו יכולים. לא תמיד התוצאה הכי חשובה, הדרך קצת יותר. נלמד, נפיק לקחים, נשתפר, נשתף הרבה יותר שחקנים מאמנים, ניצור קשרים עם העולם ונחזק קשרים קיימים, נמשיך את רצף ההשתתפות שלנו באליפויות עולם ובעיקר – נמשיך לעבוד קשה ובשיתוף פעולה מלא – בכל האזורים, על מנת שנוכל יחד להגשים את החלום חזון – 4 שנים – 4 מקומות ראשונים. זה אפשרי.
בהצלחה לכולנו בהמשך!!
נבחרות ישראל בוגרים…
השארת תגובה